"ערב עירוני" | נתן אלתרמן: 10 הערות

ערב עירוני | נתן אלתרמן

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה בֵּין הַגַּגּוֹת

אַסְפַלְט כָּחֹל מִלְּמַטָּה

עֵינֵי נָשִׁים נוּגוֹת, נוּגוֹת

אוֹמְרוֹת לָעֶרֶב "לָמָּה בָּאתָ?"

הַפָּנָסִים פִּרְחֵי הָעִיר

מְלַבְלְבִים בְּאוֹר נִיחוֹחַ

אֲבִיב חַשְׁמַל עָצוּב בָּהִיר

מִשִּׁכְרוֹנוֹ אָסוּר לִבְרֹחַ

הוּא רַק יָתוֹם וְרַק תָּמִים

נוֹלָד לְרֶגַע וְאֵינֶנּוּ

בֵּין הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים

הוּא בָּא לִזְרֹחַ בְּעֵינֵינוּ

בֵּין הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת

לִנְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים נֵלֵך נָא

כָּל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַבָּלוֹת

שָׁם דֶּשֶׁא עֵשֶׂב תְּלַחֵכְנָה

נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתָיָה

אֶת חִיוּכָהּ נָשָׂא הָאוֹטוֹ

מַה שֶּׁהָיָה וְלֹא הָיָה

נִדְמֶה כְּמוֹ יָשׁוּב לִהְיוֹת עוֹד

כָּעֵת אֲנִי רוֹצֶה לִזְכֹּר

אֶת מַחְשַׁבְתִּי - וְהִיא נִבְהֶלֶת.

פְּנֵי הַנָּשִׁים צָפִים בָּאוֹר

וְרַגְלֵיהֶן טוֹבְלוֹת בַּתְּכֵלֶת.

אֲנִי יוֹתֵר קַל מִיָּמִין -

כָּל גַּעְגּוּעַי לְלֵב הִשְמִאילוּ ...

אֲנִי נָכוֹן לְהַאֲמִין

לְכָל אָדָם, רַק לְעַצְמִי לֹא.

כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד

וּמִסְתַּכֵּל מְאֹד בְּשֶׁקֶט

אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד

מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד

גּוּפִי נִקְטָן וּמִתְנַמֵּךְ

אֲבָל רֹאשִׁי כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ

עַד שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵלֵךְ

לֹא אֶתְבּוֹנֵן לְאָן אָבוֹאָה

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה עַל סַף הָרְחוֹב

וּרְחוֹב כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת

מִי שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַסּוֹף

יִרְצֶה לִבְכּוֹת מֵרֹב תּוֹחֶלֶת.

1.

"ערב עירוני" (1934) הוא שיר גנוז של אלתרמן שנדפס לראשונה בכתב העת "גזית", בעריכת גבריאל טלפיר, שנה שנייה, חוברת ג', עמ' 9. השיר כונס במחברות אלתרמן ב'.

2.

השיר בשלמותו הוא בן עשרה בתים. בנוסח שהלחין יוני רכטר, בתים 6 ו 7 הושמטו. נראה שלא הייתה כאן איזו בעיה של מקצב. השיר שומר בעקביות על ארגון פרוזודי של ארבעה יאמבים בטור. נראה שפשוט היה ארוך מדי.

3.

בודלר: שיר קטן בפרוזה: "דמדומי הערב", קטע קצרצר מתוך: "הספלין של פריז" בתרגום דורי מנור:

"ואתם, דמדומים! כה רכים אתם, כה ערבים לי! נגוהות ורודות השוהות עוד בַאופק כגסיסתו של יום ההדוף תחת עוּלוֹ של לילו המנצח, להבות פנסים הטובעות כתמים של אדום אטום על שיירי תפארתו של השמש השוקע [...] – הכול מחקה את בליל הרגשות הסבוכים הנאבק בליבו של אדם בשעות החגיגיות של החיים".

4.

החוץ העירוני לעת ערב בשעת השקיעה ומצבו הנפשי, הרגשי והקוגניטיבי של הדובר מתגברים ומזינים זה את זה. המרחב בהתגלמותו המפוצלת פועל על הדובר, יוצר הלוך רוח, אבל גם ההפך מכך. הדובר משליך על המרחב העירוני מערכת סבוכה של ניגודים פנימיים, של פיצולים, ומעצב בכך את החוץ בעת שקיעה. איטאלו קאלווינו הבין היטב את הצד הזה של המשוואה כשכתב בהערים הסמויות מעין, באחד המקומות, בשמו של מרקו פולו: "מצב-רוחו של המתבונן בה, הוא-הוא אשר העניק לעיר [...] את צורתה".

5.

התנועה העוברת מן השקיעה הוורודה שבין הגגות (בבית הראשון) אל השקיעה הוורודה שעל סף הרחוב (בבית העשירי והאחרון, ואפשר להיזכר בשורה מתוך "אל הפילים": "בוססים הם בטיט השקיעה הוורוד"), מפצלת חוץ ופנים, וכך יש לנו גבוה (בין הגגות) ונמוך (אספלט מלמטה); ורוד סמוק וכחול חשוך ("ורק בפנס של כיס כחלחל מאיר הערב" – "תמצית הערב", וכן: "הרחוב כמו משקפת כחלחלה פקוח" – "שיר על דבר"); סף הרחוב וגם סופו; פנים הצפות באור ורגליים הטובלות בתכלת; והדובר, בפעולות של כיווץ ומתיחה: גופו נקטן ומתנמך אבל ראשו כל כך גבוה; צדו הימני קל והשמאלי (הלב) כבד מגעגועים; הוא מאמין לכל אדם אבל לא לעצמו; הוא ממוקד, הוא מאוד אחד אבל גם מפוזר, מופרד מתוך עצמו ("עד שאפילו אם אלך/לא אתבונן לאן אבואה"); הוא רוצה לזכור אבל המחשבה שלו נבהלת, וכן: מה שהיה ולא היה כמו ישוב להיות.

ציור: ל.שרגא

6.

הערב העירוני כרוך בקיום שבין הטבעי לציויליזטורי. גן פנסי חשמל פורח, מלבלב ומפיץ ריח משכר. זהו שיכרון שהדובר מכיל, מפנים ומתבצר בו. הערב העירוני "הוא רק יתום ורק תמים", הוא חד-פעמי, הוא שלם, הוא נוכח בעולם וכבר נעלם: "נולד לרגע ואיננו", חוויה לימינאלית של בין הלילות והימים, בין קיום ואי-קיום. רגע של קסם שנע בין אשליה ופיכחון, רגע טהור של התגלות והתחדשות, בו הנשמות הבלות מן היום שחלף מתרעננות, אולי מטהרות בנאות המראה/מרעה, באיזו מציאות שמימית, מציאות גן-עדן משביעה ומרווה ("שם דשא עשב תלחכנה").

7.

הערב העירוני התמים, כלומר השלם, אבל גם הטהור, הילדותי כמעט, שמכיל את הלבנה ש "חולצת שד מקיר הבית שמנגד", מקיים מפגש מופלא של יסוד הטבע המעניק, המניק עם קיר הבית, סינקדוכה לעיר ולמרחב האורבני. ואיזה הבדל מתקיים בין השורה הזאת של אלתרמן לשתי שורות שלונסקי בשיר: "בית נתיבות" שהופיע אף הוא ב 1934: "אימת שדות. ירח מת תלוי על בלי-מה/ כשַד לבן זולף את חלבו".

8.

והדובר, "כעת אני מאוד אחד", בשלמותו הוא יכול לתפוש ולהשיג את הרגע החמקמק, שמתקיימת בו איזו אחדות זורחת של  ניגודים. אותו ערב קיץ (אולי) שאלתרמן מתאר ברשימה בפרוזה בשם : "ציורים – קורבן מנחה" שנתיים לפני פרסום "ערב עירוני": "כבישי העיר ובתיה מתאפללים – כותב אלתרמן – ורק הגגות פורחים באור אדמדם [...] רק מספר רגעים זעיר עומס על גבו את כל הפלא והם רגעי השקיעה, עצם השקיעה [...] בעת הזאת עוצרת העיר הפזיזה את נשימתה".

9.

הרגע הזה, המגיע לשיאו עם השלמת השיטוט לעת ערב ("ומי שיגיע עד הסוף"), הוא רגע שיש בו מטעמו של פיוס, רגע אחד חולף של אמונה, של ביטחון, של תקווה, רגע שהחוֹוה אותו "ירצה לבכות מרוב תוחלת".

10.

ושוב בודלר, הפתיחה ל"דמדומי הערב": "הערב יורד. פיוס גדול פושט בנפשות האומללות שעייפו מעמל-היום. מחשבותיהן לובשות עתה את צבעיה הרכים, הלא מוגדרים, של שעת בין-הערביים".