כותב אורח: אודי שרבני | מתוך משהו שאולי יקראו לו לא להיות בשום דבר עד הסוף

בואו אספר לכם קצת על עצמי: השם שלי לא ממש משנה. לא בגלל חיסיון או משהו, אני פשוט לא חושב שלדמויות בספרים צריך שיהיה שם; הזדהות עם דמויות לא צריכה להכיל או לעבור דרך השם. ואם קראתם כבר דברים שלי, אז ראיתם שאף פעם אין שמות. בכל מקרה, אני פונה אליכם כמישהו בלי שם, כי גם אתם, הקוראים, ללא שם. הרי מאיפה אני יודע מי אתם ואיך קוראים לכם? את חלקכם אני אפילו שונא.

נמשיך.

את הדרך לכאן עשיתי עם גימל על הכתפיים. לא היו לי הרבה ברירות, היא אהבה שהייתי עושה לה שק-קמח. אני מתאר לעצמי שבירושלים היו מסתכלים עלינו אחרת, אבל ניחא. עשיתי את השיגועים הרגילים שלי כשאני מעביר אותה דרך סבך עלים מענפי עצים, הורדתי אותה היכן שהיא היתה צריכה והמשכתי. לא מזמן, חצי שעה ככה, נפרדנו. שוב. אנחנו כבר לא מדברים על זה, על מה שקורה בינינו. מדי פעם מישהו מאיתנו דופק על הדלת של האחר ונשאר לכמה חודשים. ועוזב. הבנאדם, הוא זקוק למישוּהים, ואנחנו קצנו (ביחד) משאלות עצמיות (בנפרד) איתן כל אחד צעד מביתו של האחר, לבד, מובס, מלא תהיות. שאלות עצמיות שנוברות בקורי האבק של יחסים אלה; תפיסה של שטח נפשי וביטול יחסים אחרים אם וכאשר יבואו. והבנאדם, אם הוא זקוק למישוּהים, יש והתמזל מזלו ואכן יש שם מישהו. עוד בילדוּת, בפעם הראשונה שנתקלתי במונח "דֽבָר-מה", שאלתי את עצמי למה אין "דֽבָר-מי". והבנאדם, כמו שהוא צריך לאכול דבר-מה, לראות דבר-מה, הוא צריך דבר-מי.

לא הופתעתי שהמשקל הפך כבד יותר אחרי שהורדתי את גימל מכתפיי; עכשיו היה מקום רק למשקל שלי, משקל שלא חוּלק ואוּזן לכדי התמודדות עם משקלם של האחרים. עכשיו אני בעצם זה שעל כתפיי, היחידי, אני ומחשבותיי. והולך כבד, ונתמך בעצמי, ומשקל המחשבות מורגש עם כל צעד, מכביד. תלות כבדה. אני תלות כבדה על עצמי, לעצמי. מחכה לירוק בהמתנות הרמזוריות.

ובהמתנות הרמזוריות, שוקע באדמת מלט רטובה, מתקבע, נחפר. יורד עוד ועוד בשל משקלן של המחשבות; אני עמוד עירוני במפגשים של כביש ומדרכה, מונע פלישת מכוניות, עמוד שעליו רוכבי האופניים העירוניים משעינים רגליהם האחת. ומחכה לרמזור הירוק למרות שאני יכול לעבור; הרי בעירי אני. מחכה להתחלפות הרמזור, ויודע: מבחנו של האחר, הלא נמצא בעירו, ולפני כן הלא נמצא בארצו, מבחן קיבוע הקיימוּת, החיוּת, החופשיוּת – הוא בפני, ואל מול, רמזורים אדומים. שם, מרכין הוא את ראשו אל מול חייו, מחכה. שם מבחנו האמיתי. שהרי.

שהרי אם יעבור באדום – הרי שהרגיש חופשי, חופשי מדי. התהלך ללא פחד, ללא חשש. שאנן, יהיר, יקיר העיר. חמוש ניסיון וכבר לא חדש. ידיעה בטוחה, נהנתנית, גאוותנית, מדושנת בתוכו. אוחז בחזו את חזוּת העיר, את ידיעת העיר, את בסיסו החדש, את הלא מכבר. לא יערבו לו, לא יערבו לו פקחי הניסוחים, פקחים אשר יקיאו עליו את חוקי העיר, העיר החדשה, הלא מודעת לו, להולך, למשוטט, הנפעם, הנפעם במתכוון לפעמים. יעבור ללא חת, יחצה. יחצה את הרמזור האדום כשמזמן כבר השכיח מראשו את אותה הרגשה ראשונית, את אותו פחד מהול בהתרגשות, זה המפעם בתוכו, המזמזם אי ידיעה כמו בפעם הראשונה שעמד מול רמזור, בעיר זרה, בארץ זרה. ועכשיו, מבלי משים לניסיונו הנצבר, שהרי כבר הולך בחופשיות, עולים בנחיריו ריחות אחרים שלא קשורים לחצייה גנובה. שהרי העיר כבר נטולת גינוני חדשנות בשבילו, לא סוגרת עליו עם אי הידיעה, אי הידיעה המצמיתה, המרגשת לפעמים, הנושפת בעורפו, שחיכתה לו תמיד בין שיחי הכרך.

זהו חופש מיותר כמעט. הרי הוא עירוני בעירו, אומנם לא המקורית, אומנם הלא מכבר, אבל עירוני בעירו על גבול הנלוזות וכבר לא מופתע מחוקי העיר. מודע הוא לכל תחביר רחובות, להנחת יסודות, לחניות הסודיות פשוקות הרגליים, המגולחות למשעי, נקיות וריחניות. ואפילו חניות נכים לפי שעות – אלה הן סודותיו הכמוסים ביותר של העירוני בעירו – ערגתו מתפרצת להן. זהו חופש מיותר כמעט. שהרי הזמן יגיד את שלו, ואם לא נולד בה, אז עוד מעט. ועל כך נסמך, ועל כך נסמכים, ואז, יעברו ברמזורים אדומים. ומשם.

ומשם, הרווחים כבר לא סוגרים עליו, אבל מתרחבים עוד ועוד ללא ידיעתו; רגליו שעמדו בטוחות על מפת העיר –  קו נבקע ביניהן, שבר סורי אפריקאי מרחיב את רגליו עד פישוקו הרחב, ומשם שפגאט שהוא לא היה מודע ליכולתו לו, הרגליים מתרחקות זו מזו, ואין לו אלא לנסות להצמיד את המדרכות עם רגליו האוחזת בהן, אבל אז. אבל אז קריעת המפשעות, הרגליים.

צילום: עמית ישראלי

אסור להשתחצן אל העיר, אסור לקחת אותה כמובן מאליו. ירוק. רק אז אני חוצה.

לאן רגליי סחבו אותי? אני מאכלס את הפֺה והשָם. משוטט בעירי. קרעי טקסטים בראשי, קִרטועי סוליות. קרסוליים מגמגמים זה לזה. מעל חנויות הרחוב, חלונות הבתים צהובים, מנורות משתלשלות מתקרות, ענבל לשונות. תריסים אפורים פונים אל החוץ, מלוכלכים מדיבורי ההולכים. חלקם מוגפים, פתחי נשימה מתוך שלבים שבורים; אימהות קוראות לי לעלות כי מאוחר. תריסים אחרים, שלביהם מחשופים עמוקים; נשים דשנות אוחזות שדיהן, מצמידות אותן, מאירות עלי עם פנסי הפטמות, מבקשות, משדלות.

אטמוספרה. מהמכונית שלצידי, זאת שהמשיכה איתי משדרות רוטשילד ימינה לאלנבי, עולה אי נוחות, כך נראה, לצעדיי. היא היתה לימני ברוטשילד, עכשיו היא לשמאלי. חמודה, היא משתדלת. אומנם נוסעת לצידי, אומנם במסלול התחבורה הציבורית, אבל רוצה לבוא לקראתי. חטיבת השמחה.

איאן קרטיס, עיניו פנסים, פניו חיוורון, שר, מדבר, בוקע מתוך המכונית. נוהם, נואם. שם השיר, "אטמוספרה", הבוקע מהמכונית שלצידי, הוא משהו שהוא המשהו עצמו. אווירה, אם היו מנסים לנסח אותה, הייתה יוצאת ככה. אווירה היא הדבר עצמו ולא תיאורהּ. והשיר הזה, בסופו, הוא סגנון מוזיקלי הנקרא אווירה, וכך גם קוראים לו.

פני ההולכים ברחוב נוזלים מסביבי. לסתותיהם שמוטות, עיניהם יוצאות מחוריהן מרב שיברון. ידיהם בצידי גופם, אין להם במה להיאחז, שכן יש להם רק את עצמם, ועצמם לא מספק, ועצמם הוא האחר, ועצמם לא מכיל את קבלת האחר. זרים הם לעצמם.

הולך, הולכים, בשתיקה. מהמכונית, התופים רודפים את זנבם עם כל מכה. הליכה מדודה, לא מתפזרת. לכל צעד משקל משלו. אני מנסה להעריך כל צעד, להרגיש כל שריר, וריד, נים, בהליכתי. אני מוליך בראשי את הדם שעובר בוורידיי. אני מסעף את וורידיי כמה שיותר. מה פתאום להוליך את הדם בצורה קלה? אסור להיות שאנן. צריך להתכונן לכל דבר. לא להיות בשום דבר עד הסוף. פעם בכמה זמן אני נותן לזה לזרום, ואז, כהילוך מהיר, הדם שבתוך וורידיי מבין את גודל המאורע, מעריך את מחוותי, וטס במהירות אל כיוונו הרצוי. מנסה להספיק. אבל אחרי זה אני סוגר על זה. אצבעות הרגליים שלי מקדשות כל נחיתת צעד, הן לא סגורות, הן לא מכווצות. צפיתי, לא מעט, באצבעות הרגליים של, לא מעט, אנשים בימי הקיץ; הרבה מהם לא מרפים, לא משטיחים את עמידתם. אצבעות רגליהם עומדות על סופיהן, מנקבות את כפכפיהם, והדימוי היחיד, למרבה האירוניה, שיכול לעלות לתיאורו של מצב זה הוא מאצבעות אחרות, של כפות הידיים; ילדים שרוצים להעביר הוויה חתולית, נמרית, שורטנית, ומכווצים את אצבעות ידיהם. כך אצבעות רגליהם של, לא מעט אנשים, שעליהם, לא מעט, צפיתי.

מפותלים, מתפתלים, נשלחים ממני עורקיי, ורידיי, בתוך מפת הגוף. מסועפים. אסור לוותר לגוף. בחן אותו! בחן אותו! רוקן אותו מעצמו, מתפיסתו העצמית. לאחר מכן יש לעבור לשרירים, להרגיש אותם בכל צעד, להרגיש כל שריר. אני מרגיש כל שריר ברגליי. אני מנסה להיות מודע לאלה שלא הכרתי, או לכל הפחות שלא שמתי אליהם לב. אני מצליח. אנחנו הולכים לאט. הרחוב הומה כלום. אני מאכלס, אוחז את הפֺה והשָם. הסוליות שלי צמיגיות, נשרפות מחום המדרכה, הנעליים שלי כמו הושארו ביום חורף קר על גג תנור ספירלה. לא הוצאתי בזמן, שכחתי. עכשיו אני משלם. איך אני יכול ללכת אם כל צעד ממיס אותן, את הסוליות? אני, אנחנו, בכל זאת הולכים.

סביב, הדיבורים בנויים מלט.

אומנם פני ההולכים ברחוב נוזלים, אבל דיבוריהם מסולעים, חצובים לפי גורלם שנקבע להם ביום היוולדם. תמיד סכנה. תמיד צריך להתכונן למשהו, איזשהו משהו. צריך להסתכל לאחור, הצידה. לבטל את הגב, לבטל את העורף. אל תלך בשתיקה. לא להיות בשום דבר עד הסוף. צריך שלָרחוב תהיה דלת, צריך שמישהו ישאיר את הדלת ברחוב קצת פתוחה. תמיד צריך דרך מילוט, תמיד צריך שתהיה אחת כזאת. פיזית, או בראשך. תשובות, שבילים, חדרי מדרגות, חצרות, מנהרות, ניסוח מדויק של משפטים, הברות, מקומות, מחצבות, מכתשים, חיפויים עצמיים. הרחוב בשבילי, מאז ומתמיד, הוא שיח הסוואה שמושם על קסדה. צריך לשמוע הכל, לא להראות ששמעת הכל. צריך לראות הכל, לא להראות שראית הכל. לשמוע, לראות, להאזין, להבחין. להיות מוכן. לשמור בפנים, לא להוציא. לשמור בפנים ולפרק את זה במקום אחר. הנח את זה בזהירות, שב איתי אם איכפת לך. רחשי הרחוב הם רחשי הלב. תהיה זמני בכל מקום. אל תקָבּע, אל תקוּבּע. הישאר לזמן קצר ופרוש משם. לא להיות בשום דבר עד הסוף.

איאן קרטיס לצידי, נָדַן בחגורת הרחוב, מחזיק מדרכות שלמות. הנהג מהמכונית שלצידי מחזיר שוב ושוב לאותו שיר. אל תלך בשתיקה, אל תלכו בשתיקה. תגידו משהו. תגידו דבר-מה, תהיו דבר-מי. אל תסתכלו על זה בקלות, אל תתייחסו אל זה בקלות. אל תיקחו את זה, את כל זה, בקלות. שבילי זיעה מסומנים על גבם של האנשים, יורדים ממעלה העורף, חולצות מכופתרות נשענות לאחור, נצמדות.

הערב מלהטט. הערב החליט באופן סופי שהוא יורד בפינה של בלפור ואלנבי. הוא יודע מה הוא רוצה, הערב. כמו עד עכשיו ספק התמהמה, ספק עינה את הנוגעים בדבר. לבסוף החליט לרדת, חמל על הרחובות, ערוגות העיר. בבת אחת רוח מוזהבת מזיזה את גמדי הצהריים. גגות הבתים שבמשך כל היום ביקשו רחמים מהשמש הלוהטת יכולים עכשיו לצאת בריקודים, להשתטח. משקפי השמש של האנשים עולים למעלֶה המצח, נחוֹת שם. כיווצי עיניים הם עכשיו אך ורק לאנשים שלא מבינים את דבריו של האחר; עד כה, גם השמש המסנוורת היתה אפשרות לכך, אולם מעתה רק עם, לגבי, אל מול, אי הבנה לדבריו של האחר. תחנת תל-אופן ריקה מאופניים. עמודיה, ראשם ירוק, משפריצים מפיהם צינורות שחורים קטנים, רופסים; ברז רחוב מטפטף שסביבו צמחה ירקת. עוד מעט תקופת החגים תחלוש על כולם, על כל האנשים. גם אם לא ייקחו בכך חלק – הם ייקחו בכך חלק. לכאן או לכאן, יהיה שם מישהו שיתחיל את הסבב; זה יהיה ראש השנה הראשון שלו כשיקירו או יקירתו אינם כבר בין החיים, יום הכיפורים הראשון שלו כשיקירו או יקירתו אינם כבר בין החיים. וכן הלאה. אולם לפני כן, ממילא, אין צורך באותם סממנים כבדי משקל; הנה, עכשיו, לפני כמה ימים, שעות או דקות, היתה זאת לגימת המים הראשונה שלו ללא יקירו או יקירתו. או תהיה בעוד כמה דקות, שעות או ימים. היתה או תהיה שריכת השרוך הראשונה שלו ללא יקירו או יקירתו. היתה או תהיה תספורתו החדשה ללא יקירו או יקירתו. היה או יהיה, פיזית, צעדו הראשון באותו יום ללא יקירו או יקירתו. וכן הלאה, וכן לאחור. ואל תלך בשתיקה, והנח את זה בזהירות, ושב איתי אם איכפת לך.

תנועה איטית. אני לא מעז להסתכל על הנהג שנוסע, מזדחל, במקביל אלי. שוב ושוב אותו שיר, שוב ושוב הוא מחזיר אותו לאחור. אטמוספרה. בס, תופים מפציעים וחוזרים למחילתם, סינתיסייזר אחד מרפד אחוריים, אחר מתיז חץ; התעוררות נמהרת שבידה פיקדון של חלום. עם הזמן, התופים מתקבעים על תפקידם, עם הזמן הם מרשים לעצמם, מתפתים ויוצאים אל הגבינה הצהובה שהשיר הניח להם. איאן קרטיס, קולו סמכותי, אך שבור. איך סמכותי יכול לאחוז שבר? שבר כמעט מולד? אני, אנחנו הולכים בשתיקה. בצידי הקירות כספומטים סוגרים שפתיים דקות; אנשים מצמידים פיות לפתחיהם. שטחם נדל"ן קבצנים, אלה שכובים מתחתם על פיסת קרטון. שמיכתם ידעה או תדע חורפים, ידעה או תדע גם קיציים. צמר עבה על, או מוסט מרגליים חשופות, אכולות כוויות וחיתוכים. פסוריאזיס, נוירופיברומטוזיס, קריאטוזיס פילאריס, אטופיק דרמטיטיס, פמפיגוס. אלים יוונים על גופם, מפות מחיקה. מפות מתריסות מביאות שקלים. ההולכים מדלגים מעליהם, עוקפים. נשים ממהרות אל תוך חולצות הבטן שלהן, נופלות לתוכן. מה יש להן, לנשים, למהר, ליפול לתוך חולצות הבטן שלהן? גברים עמוסי מבטים, סיבובי עורפם מנסה להספיק כמה שיותר בטנים, מטביעים אישוניהם בתוך לובן עצמם, נעלמים, לובן האוחז לא אלא ריקנות צחיחה, צחיחה מדי. עורפים חלודים נתקעים בגבול מסוים, לא יכולים להשלים סיבובים, לא ינשופיים. ראשים שותקים. אנשים יורדים ממוניות השירות, אין תחנות למוניות שירות. אנשים יורדים היכן שהם מבקשים, מפנים את מקומם והאחרים עולים במקומם. מוניות השירות הן התחלופה המדויקת ביותר לחיים ומוות; עולים ילדים, אבל יורדים זקנים. אלה שיורדים, עומדים בגו כפוף לפני ירידתם, מזדקנים בעמידה, מתנמכים, חפויי ראש, מרכיני חיים. אלה שעולים, עולים זקופים, הולכים מכופפים עד לכיסאם, מתיישבים עד צאתם; מסדרונות הרחוב הזז מחלונם הוא זה מכבר כבר עברם. ואז שוב נעמדים כפופים אל המוות הנכסף, להשלכתם באיזור בהם בחרו לרדת. המתת החסד בידם. מחוץ או בתוך הגדר. רחוב אלנבי קורס לתוך עצמו. הנהג, ידית ארוכה לצידו, זורק אותם בחירייה העירונית. וממשיך.

אני צריך לצעוק. אני יודע, פיזית, שאני צריך, פיזית, לצעוק. עלי לא להיות, לא לדעת דבר על עניין הצעקה. אין בצעקה דבר טוב אם היא באה ממקום לא נצבר. אני גם לא מאמין בצעקות שנגרמות מבהלה. צעקה אמיתית מתהווה, עליה להשתחרר בזמן, מתי שהיא צריכה. בינתיים אוגר. עלי לצעוק. אני מרגיש שעלי לצעוק. אם בנאדם מרגיש צורך לצעוק, אז עליו לצעוק. אבל קודם עליו לצבור. אני רואה סביבי יותר מדי דברים, אני שומע סביבי יותר מדי דברים. עלי לשמור בפנים, עלי לא להוציא. עלי לצבור את זה. ואז עלי לפרוק את זה, פעם בכמה זמן, במקום אחר. בהפֺה והשָם.

כבר צעקתי בעברי. אולם אלה היו צעקות דלוחות, מלוחות, צעקות מוקומנטריות. היתלתי בעזרתן את המקום והזמן. את הפֺה והשָם. תפקידן נטמע. שתי הצעקות שצעקתי – היום אני יודע את זה – תפקידן היה להתבטל אל מול העולם, אבל היום, בדיעבד, אני יודע שזה, העולם, הוא שהתבטל עם פתיחת הפה. זאת אומרת, המשיך להתקיים כרגיל.

מקרה ראשון היה בשוק הכרמל. חדור מטרה, ביקשתי ממוכר ביצים לעמוד מאחורי הדוכן שלו ולצעוק את מרכולתו. הייתי זקוק לביצים בשביל לצעוק יאללה ביצים. זו היתה התחלה טובה לצעקה ראשונה. צעקה שתרעיד את עצמך; הרי מעולם לא צעקתי במקום ציבורי. הייתי בטוח שהעולם יקפא, כל המראות מכוונות אלי.

וצעקתי. וצעקתי במלוא הגרון.

ודבר לא קרה. נטמעתי בשוק ההומה, ביום-יום הלא מעונב, הצבעוני בלכלוכו, המהלך כפכפים כשסביב ידי גברים בוחנות סחורה, עיני נשים יודעות היטב את ההבדל בין כוסברה לפטרוזיליה. אף אחד לא הסתכל עלי; לא שזה היה הרצון שלי, ולא-לא שזה היה הרצון שלי, אבל בעודך אוחז מצב חדש, אין לך אלא להאדיר את עצמך בכפייה. ונעדרתי. נמזגתי אל ביטולו של הרגע. היום אני יודע שהצעקה שם, בשוק, היתה תרגיל נחמד להתמוססותו של האגו, בסך הכל תרגיל נחמד; העולם לא קפא, הכל המשיך, המשיך עד לכרמלית עמוסת האוטובוסים היתומים, כשבדרך, צעקָתיּ משכה איתה שובל של כלום. כלום שאוושתו נגעה בדוכני הפיתות, המיצים הטבעיים, התבלינים. המתוקים נשארו, כמו תמיד, גאים אל מול חיידקי הרחוב; צבעם הנוצץ, הגבישי, המסוכר, מבריח את אלה.

מקרה שני נפל לתוך הים. שבת הומה ילדים מנוזלים, שמשיות לא ממושמעות לרוח, דרדרי מערבונים, מתגלגלות בחול הים הדק. שבת שהקדימה את צעקָתיּ שהיתה צריכה – היום אני יודע את זה – לחכות עוד קצת. נכנסתי אל המים ושחיתי אל מתחת למשפחה ממוצעת. אל תשאלו אותי מה זה "משפחה ממוצעת", אבל בחרתי בהם למרות שקבוצות-קבוצות התפזרו במי הים וזזו בהתאם לסחף הגלי כך שרווח קבוע תמיד נשאר ביניהן. ושם, מתחת לפני המים, למטה, ליד בצקות מבוגרים ואכילס ילדים שמקפץ במקצב קבוע על מנת להשאיר ראש רך מעל המים – פתחתי את הפה.

וצעקתי. צעקתי במלוא הגרון. ועליתי למעלה. והעולם המשיך כהרגלו. ניסיתי שוב. קול יותר חזק, פה יותר פתוח, עיניים מלוחות יותר (פתחתי את העיניים, אני זוכר שאמרתי לעצמי שאני רוצה לראות את הצעקה). בועות ארוכות יותר, גדולות יותר. ושוב עליתי למעלה.

וממשיך בהרגלו. המשפחה הממוצעת לא שמעה מזה דבר. למרות שהכל קרה להם בין הרגליים, הם לא שמעו דבר.

נטמעתי. שתיהן, שתי הצעקות – היום אני יודע את זה – תפקידן דומה: להיטמע. צעקות למתחילים. אומנם צעקות שעושות את העבודה שלהן; השתחררות ממשהו, ריקון עצמי, אבל פחדניות, עלובות. מקצועני הצעקות – אם יש כאלה – היו מגחכים להן. צעקה אמיתית לא מתחבאת מאחורי עצמה. עליה, על הצעקה –  ואין לה ולצועק ברירה – להיות שחצנית במהותה. כמה שלא נברתי בכך: צעקה, שום ענווה או ביטול מניירה לא הולכות איתה יד ביד. צעקה, אין לה אלא להיות גאוותנית. משמע: אני כאן. אפילו צעקה מבודדת בהרים או בעמק, אמות הסיפים של הטבע יזוזו לקראתה בשאלה עצמית.

ועכשיו, ברחוב, עוד מעט, עוד קצת, צעקה תצא ממני. אבל אני שומר, אוגר, צובר. וממשיך ללכת. והאם להתל במכונית שמשתרכת לצידי? האם לקחת אותה בחשבון? היא עוקבת אחרי. לא, היא לא עוקבת אחרי. פרנויה היא השחצנות הגדולה ביותר. היא כן עוקבת אחרי. אני מסיט מבט, הנהג מביט קדימה, על אחוריי האוטובוס שלפניו. השפתיים שלו נעות, אני לא יודע אם הוא שר או מדבר בדיבורית. לבסוף מנצחת האפשרות השלישית: אני לוקח בחשבון שיש והוא מדבר עם מי שבמושבים שמאחוריו. המישהו הזה שכוב שם, המישהו הזה מחזיק אקדח, מחכה לקפוץ מהדלת ישר אלי. בעודי הולך, אני יודע שהנקודה היא לא שרק ייתכן שיש שם מישהו שהוא מדבר איתו, אלא שיש שם מישהו, שרק ייתכן שאו שהוא מדבר איתו או שהוא שר. אבל כן, יש שם מישהו. מה עשיתי? למי הוא מודיע מה? אני כל-כך חשוב? שחצנות היא הפרנויה הגדולה ביותר. אני מנסה לחשוב על אנשים שיגידו עלי טובות. אני מוצא כמה, בקושי, בראשי. לא בגלל שאני אדם לא טוב, אלא כי אני לא מכיר הרבה אנשים שמכירים אותי, שמכירים אותי טוב. אני לא נותן להם ממני, וזה בסדר, זה בסדר מצידי, אבל פתאום החשש הזה, הסומר, שעולה, שבעקבותיו אני מנסה, בעודי חטוף ואזוק, יושב כפות על כסא בהאנגר ריק ומאובק, לאפסן במוחי אנשים שיגידו שיש לשחרר אותי, שזה לא אני, שהתבלבלו עם מישהו אחר, שיגידו עלי טובות. האם הבנאדם אוסף אנשים סביבו לא אלא רק לכדי יום הדין, איזשהו דין? ומהו יום הדין האישי. ומתי הוא אותו יום הדין האישי.

בעברי דליתי עלי טובות מאנשים, הייתי זקוק לכך. לא אכביר במילים, אבל הגעתי לשוקת שבורה. פיזית, ליקקתי רצפות. האפשרות בה אדם אחר הלך עם מידע מוטעה עלי, כשלפני כן, אני – האידיוט! – נפתחתי בפניו, ועוד יותר לפני כן החלטתי להיפתח בפניו, לשים בידיו את מבטחי, ובידיי את מבטחיו, ובהתחלה זה הלך טוב, ובהחלט שבהתחלה זה הלך טוב, והבה נדייק את הפרטים: האדם האחר היה היא, איזשהו היא, אולי עתידית, שחשבת שהנה, על אף היותך, ישנה מישהי, תהיה מישהי, איזושהי מישהי, שאוהבת אותך על אף היותך, ושעם הזמן, למרבה האירוניה, יהיה זה בגלל היותך. והדבר הזה, סיקל את עצמך באבנים שסחבת בכיסיך, חירב את יחסי הגומלין בינך ובין העולם, או לכל הפחות, החזיר אותך לאחור אל אותם יחסי הגומלין שיצאת איתם אל העולם. כן, החזיר אותך, אבל הבה נדייק את הפרטים: אותי, החזיר אותי לזה שאסור, שפשוט אסור. אסור מה? שאסור. וזה החל וקמל משם, רועד בין הידיים, פרח שמושם בכוס שמונחת על שיש המטבח. כוס פשוטה, שקופה, לא רק העלים שלמעלה הם שנראים.

דפקתי על דלתות אנשים וביקשתי מעלותיי. לפני כן, התנצלתי על כך שפגעתי באותו אדם.

"אני מתנצל. אם אתה שונא אותי אני מבין את זה."

"מה?" הצד השני היה אומר.

"אני מצטער אם פגעתי בך."

"על מה אתה מדבר, לעזאזל?"

כאן היה מגיע פירוט על משהו שסחבתי איתי זמן-מי (וכמו "דבר-מה", שבעקבותיו השאלתי לעולם את "דבר-מי", המשכתי הלאה אל "זמן-מי", ביטוי זמן שמתייחס אל מול האחר).

"מה? מי זוכר את זה בכלל."

"אני."

"אתה דפוק?"

"אני לא דפוק, אני פשוט זוכר."

"אני לא זכרתי את זה בכלל."

"בדיוק. זאת הבעיה שלי, יש לי בעיית זיכרון הפוכה."

"נהדר!"

"שניה, אל תתרכז בניסוח היפה הזה. בוא נחזור רגע לאחור. תסלח לי."

"שמע, אתה ממש דפוק. מה יש לך?"

"עזוב רגע. אני מבקש שתסיר לרגע ניסוחים, דעות, השגות, ורק –"

"רק מה?"

"לא יודע, חוּס עלי? ככה אומרים? 'חוּס' עלי?"

"אני חס."

והנה, המחשבה הבאה שהיתה עולה בראשי – והיום, ברוך השם, אני כבר יודע לא להתייחס אליה – היא שאותו אדם שלא זכר בכלל על מה אני מדבר איתו, על המקרה בו סחבתי בתוכי זמן-מי, הוא אדם שאין בעתיד לשים בו את מבטחיי; שהרי אם הוא לא זוכר דבר שהדיר שינה מעיניי, קרום עיניים שלא יכולתי להיפטר ממנו עם קימת הבוקר, אז שדברים אחרים שהוא זה שאמר לי הינם עלים ברוח, מילים זולות, לא התכוונו באמת. לוגיקה מקרטעת היתה אז בכיסיי, בחינות בלתי נראות, מחילות. ייתרתי כך אנשים, ייתרתי כך אנשים בזמן שדפקתי על דלתותיהם לבקש מעלותיי, זרקתי גופי וזה התדפק על דלתותיהם. ניתך.

אבל היום זה כבר לא כך. הזיכרון שלי חזר למוטב והוא שוכח, בזמן, דברים.

מה שנשארתי איתו, הוא לא ביטול האנשים שלא זוכרים דברים, אלא אי ביטולו של אני הנעצב. ובכוונה לא כתבתי כאן "האני הנעצב", כי לעזאזל, אני לא מוכן לתרום את תודעתי למדע ולהשליך מקרים עצמיים אל נחלת הכלל, אל "האני" הפסיכולוגי, אל גוף ראשון כללי (סתירה גדולה, אך נניח לנושא זה כרגע), אל גוף ראשון-מאשים (שהרי כל דיבור הנושא עימו "האני" נשמע כמאשים), אל פסיכולוגים אוכלי ליבידו. אלא אני, בלי ה"א הידיעה, זה שאתם קוראים אותו עכשיו. בכל מקרה, מה שנשארתי איתו, אני, היא ההרגשה שבאמת פגעתי באותו אדם, ומשם, ברגע שהידיעה הזאת ניצתה, לא היה לי, ועדיין, לא יום ולא לילה. מיותם, נטוש על מרכבתי כשסוסיי המצפון שלי ניתקו ממני, דוהרים ומתרחקים מול עיניי.

הדברים כמובן – איך לא – מכונסים יותר בתוך עצמם. במקרים כאלה הדברים עובדים הפוך, לפחות אצלי; אדם קם בבוקר עם הרגשה לא טובה, ומשם, הולך נובר, מחטט בנפשו, תעלות מעוקלות, חזהו משתנק ומרים כמנוף אל מוחו מקרים, מקרים בהם אמר משהו, דבר-מה, שפגע במישהו, דבר-מי, שאיתו, הוא, האחר, הלך איתו, זמן-מי, יד ביד. ויש בידיו מקרים. הו! תסמכו עליו, על האדם, שיש בתוכו מקרים למכביר בהם חשב שפגע באחר. אפסון אינסופי. עליו רק להצית את זה.

ומכאן כבר הבנתם: התדפקות על דלתותיהם של האחרים, גוויה שזורקת עצמה אל האחר, מבקשת, מתחננת לסליחה. ומשם, תפארתי מוגזמת, כבר לא בידיי. הנה, באותו הרגע מניותיי עולות אצל אותו אחר; אני רגיש, רגיש מדי, לא משחרר דברים. מי זוכר את זה בכלל? תירגע נו, מה יש לך? אולי תשתה משהו? יש לך נפש טובה, אתה. יותר מדי טובה. זה לא טוב לעולם הזה.

וכו'.

ובכן, תודו שזהו ריפוד נחמד, אבל לא לשם כך כיוונתי. לעזאזל, אנשים לא יודעים לקבל סליחה ללא שדרוג המבקש אותה. אנשים יותר מדי מסיקים דברים, מחזיקים מספריים לכדי נגזרותיהם. ואני זה שנשאר מתאבל על אשת חיי המסרבת למות, הלא היא יֶתֶר שְׂאֵת.

כמו "אווירה" שהוא סגנון מוזיקלי, כך היא היֶתֶר שְׂאֵת. לא תיאור, אלא דבר. זה המצב. ככה נולדתי. זאת אומרת שגופי מומיה, מומיה עטופה באותה יֶתֶר שְׂאֵת. מצב נתון, קיים, מולד, פשוט נולדתי עם יֶתֶר שְׂאֵת בתוכי. אין בחיי מאורע מחולל של לפני ואחרי, בדיוק כמו שאני שונא ספרים עם מאורע מחולל. תתמודדו עם הרִיק, כלבים עלובים. תתמודדו עם האָין שמניע. במפגיע.

והולך ברחוב, והרחוב הוא הר געש של שקט, המדרכות בולענים. עוד מעט הצעקה תיצעק והכל ייזרק על פני האנשים. לוחיות הרישוי – פניהם – יומסו והמספרים ייזלו זה בתוך זה; אף שיימס אל תוך פה, פה שיתחבר לסנטר, אוזן תודבק לרקה. הכל יתקמט, יתערבב. פני האנשים יקרוס לתוך הבעתם, הבעתם תקרוס לתוך פניהם. הרחוב יקרוס לתוך עצמו. מילה שמכילה את משמעותה תתכנס בתוך עצמה, משמעותה של מילה תתכנס בתוך צורתה והגייתה. הכל יסתגר בתוך עצמו, זוגות, צורה ותוכן, הפֺה והשָם יומסו לתוך עצמם ולא ייצאו לעולם. מישהו צריך לצעוק.

המשכתי ללכת. המכונית לצידי. חנויות, חנויות. בחלונות של אלה מוצגים משקאות, תכשיטים, ספרים, בגדים, מזכרות שמריירות ריר על עברן. חנויות התכשיטים, מוארות במידה, עמוסות זהב ומחכות לערב. אז, לקראת הסגירה, בעליהן ישלחו ידיים, יטרידו מינית חתיכות לֵבֶד ויגנבו עגילים ושרשראות מנשים ללא ראש, ייקחו את השלל למשך הלילה, ובבוקר שלמחרת יתנצלו ויחזירו. חנות משקאות, תכשיטים, ספרים, בגדים. חנות מזוודות, תצוגתה בולעת את עצמה; מזוודה גדולה מכילה בתוכה קטנה יותר ובתוך זו קטנה עוד יותר. מהכללי אל האישי, מסיפור הכיסוי אל האמת. בבושקות לבורחים. ושוב חלונות ראווה וביניהן כוכים קטנים, בתוך כל אחד מאלה, תחת אור זורח, יושב מוכר בודד, פתיין תמימים, נייס גיא, בחור נחמד, ומוכר שינויי תודעה כוזבת. ושוב משקאות, ספרים, בגדים. בובות ראווה לבושות מהודר מדי, חנוט מדי אל מול היומיום. מדי פעם מוזיקה צועקת מחנות כשבפתחה אריזות דקות, מאוד דקות, של דיסקים וסרטים צרובים. עדיין יש לו, לרחוב הזה, נאחזוּת ברעש. ברגע שיפסיק להיאחז בו – ימות. קלטות הילדים, עטיפותיהן צבעוניות מדי, עליהן דמויות מבוגרים, מחויכות, מחויכות מדי, מתאמצות מדי. ליצני תודעה. אני נעמד ומסתכל על אחד מהם. הוא מסתכל אלי. יש לו כינוי. לי אין כינוי כי גם אין לכם את השם שלי. בשביל כינוי, אדם צריך קודם שם. האם יכול אדם להיוולד כאשר שמו הראשון יהיה כינויו?

אל תקראו לי ישמעאל.

אודי שרבני הוא כותב.

http://udisharabani.wordpress.com/

דף הפייסבוק של למה אתה לא מחייך, ספרו שהופיע בהוצאת מודן:

https://www.facebook.com/WhyArentYouSmiling